לכבוד הפסח הקרב ובא אני נלפתת כל שנה במחשבות על חירות
אחת היצירות האהובות עלי בנושא חירות היא כחול של קישלובסקי
איזה דיון מעניין
איזו צורה כואבת לחרות
אבל חופשי זה לגמרי לבד, לא?
ללא ספק החיים רחוק מהמשפחה, רחוק מההורים, רחוק מהמסורת - יש בהם לא מעט חירות
לפעמים החירות הזאת קצת עצובה.
בחגים אני מתגעגעת.
אבל הרי בחגים בארץ אין כמעט ישראלי שלא מתבאס
כל המשפחתיות הלוחצת תמיד לוחצת מדי
ותמיד צריך לבחור צד - ועם מי שאת לא עושה את הסדר, תמיד
יש מישהם שאיתם את לא עושה את הסדר
ופה בגלותי אפשר להתגעגע לכלם במידה שווה
אפשר להגיד חג שמח בסקייפ לכלם במידה שווה
אף אחד לא נעלב, אף אחד לא נשאר בצד, ולא צריך לבחור בכלל
איזה חופש!
אין יותר חופש מזה
אין ארוחות שבת, וגם לא ארוחות שישי, בכל סופשבוע אפשר להתגעגע במידה שווה לשתי המשפחות
בכל סופשבוע אפשר סתם לטייל, או לישון מאוחר, ולהיות כמעט לבד
בסופו של דבר התא המשפחתי הופך למקבילה של הלבד שלך
אבל זה לבד שמח יחסית, שיש בו אינטימיות, ורוך וחום ואהבה
אנחנו עושים השנה את הסדר ״לבד״ - בלבד שלנו יש שני הורים ושני ילדים וכלב וחתול ושני צבים ודג
ואנחנו לגמרי, אבל לגמרי חופשיים
לבחור את ערכינו, את אמונותינו, את מאכלינו, ואת השירים שנשיר
אנחנו חופשיים לראות את האחר, ולהחליט איזה חלקים מהאחר לאמץ
או שלא
אנחנו בני חורין ובעלי אחריות לקבוע את רמת האושר שלנו ואת המידה בה נהיה מלאים בחיים שלנו
ובאנשים שאנחנו - באנשים שמרכיבים את הלבד הנפלא והאינטימי הזה של אבא, אמא, ילדים וכמה חיות
חג חירות שמח!
