Saturday, October 4, 2014

הרהורים ליום כיפור

פעם בירח כחול, במיוחד בחגים, במיוחד בנכר, אני מרגישה צורך לשתף ברגשותי ובמחשבותי. השנה דוקא היו הרבה ירחים כחולים שלא התממשו, אבל יום כיפור אין כמוהו כיום מתאים לשיתוף בהרהורים.
כל שנה ביום כיפור אני מתלבטת מה משמעות יום כיפור לכופרת יהודיה אתאיסטית כמוני. ההתלבטות שונה מאד בתקופות שונות, ובעיקר היא שונה כשנמצאים בישראל או מחוצה לה. בישראל אווירת החג היא כל כך דומיננטית שגם מי שלא צם חווה אותה, וכשגרים בנכר אין זה כך מטבע הדברים. ואפילו בעיירה שלפחות חצי מתושביה יהודים וכשיוצאים מהבית רואים אנשים הולכים לבית הכנסת, אווירת יום כיפור אינה דבר טריוויאלי אם לא יוצרים אותה במיוחד. אני חוזרת ושואלת את עצמי למה כל כך חשוב לנו להתבדל ולמה חשוב לנו לחגוג חגים יהודיים גם כשאנחנו לא דתיים (אנחנו זה בעיקר ישראלים, כי כשמישהו מגדיר את עצמו כיהודי בהיותו מיום לידתו אזרח מדינה אחרת, כבר בזה יש עיניין של בחירה). 
הייתי בכנס בנשוויל, טנסי (״...לא מאמינה, תסיע תנסי...״, שלומי שבן, אז נסעתי), בערב ראש השנה, ולמרות שכך או כך את ארוחת ערב החג נאלצתי לעשות באוויר עם בלאדי מרי בוטנים ובייגלה שמחלקים במטוסים, היה לי חשוב לטוס חזרה הביתה ולהגיע לראש השנה גם אם באיחור, ובמחיר הפסד קבלת פנים חגיגית, וארועי המשך הכנס. כלם שאלו אותי בפליאה למה אני נוסעת וכשניסיתי להסביר להם שזה ראש השנה שלנו הסברי נפלו על פנים כפואות ועיניים אטומות. כשהחלפתי את ההסבר בכך שלבתי יש יום הולדת ואני רוצה לחזור לחגוג איתה (שגם זה היה נכון), כולם (הנוצרים, המוסלמים וההינדים) הבינו ללבי והזדהו, ואמרו כן, כן, כמובן, זה ברור. למין האנושי יש כל כך הרבה חוויות משותפות להתלכד בהבנה סביב מדורתן, אז למה אנחנו מתעקשים לשמר את השונה ואת המובן לקומץ קטן מבינינו גם היום, בתקופת העולם הקטן והמקושר, וגם לדת-אגנוסטים שבינינו? אין לי תשובה חד משמעית, ולמרות שפשוט קבוצה זה כח, יש לי חשד שזה קשור בעיקר לשימור זהות האני - אם אתחיל להתנהג אחרת כאילו איני אני וויתרתי על משהו מעצמי. כמעט כמו להחליף פנים. אם אראה את פני במראה ויהיו אלה פנים שונות ממה שראיתי אתמול ושלשום, האם עדיין אהיה אני? כמה אפשר להשתנות בגוף ובנפש בלי לאבד זהות? האם אני אותו אדם בתור תינוקת, ילדה, נערה, אשה? האם אהיה אותו אדם כזקנה? כשהשינוי רציף המעבר ממים לאדים כמעט לא ניכר עד שהושלם. כשהשינוי אינו רציף כמו מעבר מדינה זה הרבה יותר מטלטל.
בהתחבטויותי לגבי מהו יום כיפור לגבי אני חוזרת למקום שאחרי הכל, עבורי, זהו יום של חיבוטי נפש, יום של הרהורים, ושל כניסה פנימה (אני בכוונה אומרת חיבוטי נפש ולא חשבון נפש כי בחשבונאות יש משהו קטנוני, וקטנוני אני פחות אוהבת).
כשאני נכנסת להרהורי עם עצמי, ושואלת שאלות של מי אני מה אני ומה אנחנו בכלל עושים פה, איני יכולה להתחמק משאלות לגבי המקום של ישראל, יהדות, והחיים בישראל לעומת חיים בנכר (שזו בחירה מאד מורכבת), בשאלת הזהות שלי כישראלית. 
השנה המלחמה בקיץ חידדה לי שוב את ההבדל בין החיים בישראל לבין החיים במדינה בלי אויבים מיידיים על הגדר. באוגוסט בישראל זה הרגיש לי כמו חווית אקסטרים הזויה, גם אם היו מעט נפגעים, וגם אם הסיכוי להפגע ממש מטיל היה לא גדול. לחיות באווירה של לחכות לאזעקה באמצע החיים עמוסי הטכנולוגיה והבילויים ותרבות הצריכה שהורגלנו אליהם זה פשוט הזוי. לעצור בצד ולהשתופף על הכביש עם חברים חדשים לצרה זה פשוט הזוי ובלתי נתפס. לשלוח ילדים בני 18 ממשחקי המחשב, הסמארטפונים והדאגה לציון במבחן לרוץ עם רובים ולהלחם זה הזוי ונורא. הופתעתי מזה שאנשים בישראל כל הזמן הסבירו לי שזה כלום, רק רעש, ושלמרות האזעקות המסעדות היו מלאות והכרטיסים להופעות נמכרו כלם. הופתעתי למרות שאני יודעת שזה כח החיים וזה יופיו. זה מה שעושה את זה לפחות הזוי ואת הקיום היומיומי לאפשרי. נזכרתי בזה שלשום: הייתי בדאלאס בנסיעת עבודה, והיינו אמורים לטוס חזרה ביום חמישי בערב בתום הפגישה עם הלקוח. בסביבות 3 אחה״צ הודיעו לנו שהטיסה שלנו בוטלה עקב סערה ואזהרת טורנדו. מיד התברר שלמעשה בניין המשרדים שהיינו בו הוא מקלט טורנדו אזורי, ויש בו חדרים מוגנים עם שלט של מערבולת (אכן בבוקר תהיתי מה זה החדרים עם השלט המוזר), כי סערות טורנדו מסתבר די שכיחות בסביבה זו. נראה היה שרק אני התרגשתי מנושא הטורנדו. המקומיים נראו שאננים ואדישים, ואמרו שזה כלום, רק רעש. כשבאה הסערה הכל נהיה שחור וחשוך ושמענו את הרוח והרעמים ואת הגשם המכה בגג. אחרי פחות משעה הכל נגמר ושמש נעימה שוב זרחה בחוץ. זה נראה כאילו כלום לא קרה מלבד כמה עצים עקורים והבלאגן שהסופה הותירה אחריה. כלם המשיכו כרגיל כאילו כלום, היו מלא מכוניות על הכביש, המסעדות היו מלאות והחיים המשיכו לעשות מה שהחיים תמיד עושים: הם זרמו כמסלולם הרגיל והמוכר למקום ולזמן. 
והנה שוב אני מוצאת את עצמי מתחברת לדומה שבאדם, ולאנושיות שבנו, ולכח המוזר של החיים שפועל על כלנו, שווה בשווה, בעבותות שאי אפשר להתכחש להם, בצורה מאד מאד דומה. בין אם מצאנו תשובה בדת, או בלאום, או במדע, או בפילוסופיה, או בתרבות, או בחיי הרוח, או בכל אלה יחד, או שעדיין לא מצאנו שום תשובה כלל, ואנחנו חיים מלאי פליאה, תהייה, ושאלות.
השנה שחלפה היתה שנה מאד מעניינת ועמוסה בתובנות. אני מאחלת לכלנו שנה חדשה של שאלות ותובנות חדשות, ובעיקר שיהיו לכלנו הרבה משאבים, פניות ופנאי לחינוך, לאהבה, לחברות, להנאה, לתרבות ולהרהורים.