כשחזרתי ביולי מהביקור הראשון בארץ, התחלתי לכתוב פוסט. לא אסיים את את הפוסט הזה כבר לעולם. אולי. זה היה הביקור הראשון השני שלי. אני עדיין מתאוששת. כשעברנו לאנגליה פעם מזמן, חיכיתי כל כך לביקור הראשון הזה בארץ, ובאנגליה בגלל זמני ומחירי הטיסות, לא היה צריך לחכות כל כך הרבה זמן. הבן שלי היה אז בן שלוש. היינו אולי שלושה או ארבעה חודשים באנגליה לפני הביקור הראשון ההוא, ואחרי שבוע מתוח בבית ההורים חזרנו למשכננו האנגלי. המונית עצרה בפתח ביתנו והכרזתי בקול עליז ״חזרנו הביתה!״. קול בכי קורע לב מילא את חלל המונית - ילדי בן השלוש ואפסילון הבין את מה שאמא שלו הבינה רק אח״כ - גמרנו עם בית. מצטרף לזה כמו נלפף הזיכרון של אמא נוסעת בנתיב הלא נכון והילדון שכבר שוחה באנגלית אומר בביטחון
״Mummy, you don't have a clue, do you?"
״Yes baby boy, Mummy doesn't have a clue "
השלג הראשון הזה היום מזכיר לי את הביקורים הראשונים. נולדתי בצ׳רנוביץ, אני הכרתי שלג וקור לפני שהפכתי את ארץ המדבר לבית, אבל הגוף שלי שכח, וקר לי. ילדים לא מרגישים קור, או ילדים לא זוכרים קור.
Whatever
הקור הזה ראשון לי כמו לא הייתי בשלג מימי, כי ארץ המדבר החמה באמת הפכה לי לבית. לבית שבו להורים שלי לא היה מושג, אבל אנחנו היינו דור התקווה החדש, אז הכל היה בסדר.
מהר מאד וויתרתי על זכות הבעלות של דור ההמשך ובחרתי להמשיך לנדוד, ועכשיו בתי אומרת לי
"Mommy, it's Newhampshire, not Newhampshire"
Whatever
ואני יודעת שזו רק דרך אחרת להגיד
״Mommy, you don't have a clue, do you?״
ואני רוצה להגיד לה
"Yes baby girl, you got it right, Mommy doesn't have a clue. it's OK, it's just what Mommy's used to after generations of immigration"
"That's the best Mommy can do after 40 years of wondering in the dessert"
אבל אני שותקת, ומחבקת, וקוראת סיפור גם בעברית וגם באנגלית, ומחייכת לעצמי כי אף אחד מהילדים שלי כבר לא ידע רוסית, אבל הם ישחקו בשלג, כמו שאני שיחקתי כל שנה בילדותי.
ויש פה נשיא שחור ונאווה, שמביא תקווה של חופש ושוויון ואחווה.
שמביא תקווה שאולי בקרוב תהיה פה נשיאה.
נו, ניחא ילדים, בית זה המקום בו אנחנו נמצאים עם מי שאנחנו אוהבים.
