מטוס סילון מרעיד כנף

חבר חדש הזכיר לי אהבה ישנה

חבר חדש אחר סיפר לי על עוד איזה רדיו אינטרנטי ישן

מאז אני שומעת שלמה ארצי

בוכה ושומעת, שומעת ובוכה

מי מאיתנו לא צריכה איזה גבר בג׳ינס שהלך לאיבוד

והוא מאוהב. בך

ורק אנחנו, רק אנחנו יכולות להציל אותו,

אבירות שכמותנו,

אפילו בשמלה

להציל אותו מהאבדן, להציל אותו מעצמו, להציל אותו מאיתנו

כן, גם אנחנו מתרגשות מדי פעם ממטוס סילון

ואנחנו כל יום לומדות

למשל, ילדות, למדנו ש

ותן רק גשם בעיתו ממש לא הולך עם מסקרה

בטח שלא ביום עבודה

ותן לנו רק לשוב ולראותו תמיד בא לך במפתיע בין מלך ההרים ועוד איזה קיטש רומנטי

ואת שוכחת שבכלל לא יום הזיכרון היום, והטילים בדרום כמעט כל יום יוצרים

אוירה נכונה

לשיר מלחמה, או שיר אחרי מלחמה,

אדם תמיד נשאר תבנית נוף מולדתו?

שלמה ארצי התגלה לי באיזו תוכנית שישי של פעם, עם איזו רבקל׳ה

ומכיוון שבאותה תקופה בדיוק חיפשתי זמר להעריץ, כי חשבתי שנכון בהחלט שלנערה יהיה זמר מוערץ (או לפחות ככה הסבירו לנו במעריב לנוער), ארצי בא לי בזמן הנכון עם לחנים מספיק פשוטים ומילים שקל לזכור וקל להתרגש

ורוב הנערות מעצם היותן נערות אוהבות להתרגש. או שזו רק אני

שיננתי את שיריו והתאמתי אותם להתרחשויות ולמצב הרוח. הרגשתי שהוא מתאר בדיוק, אבל בדיוק את מה שאני עוברת, ותאמינו לי, לא קל בכלל להיות בת 12

אבל גם בשנים שאחרי, שלמה לא איכזב

לא בהופעות, ולא בתקליטים

ואח״כ, גם לא בדיסקים, שלשמוע אותם בגלות אנגליה בנסיעות ארוכות זיכך את הנפש

ושטף את העיניים

וגם היום, ממרחק של זמן, ובגלות אחרת, בתבנית נוף נעורי

אני בוכה ושומעת, שומעת ובוכה